ציור

מ "כן, לא, שחור, לבן" ועד "תחילת נעילה" – גלגולה של תערוכה

נכתב ע"י ד"ר נורית צדרבוים

אומנות - ציור - מאמרים

דירוג משתמש: / 1
גרועהכי טוב 

בשנת 1990 סיימתי פרויקט גדול - 70 מ"ר של ציור קיר בהיכל התרבות בנהרייה. "ירדתי למחתרת" שכן הציור התבצע במקלט של היכל התרבות ושם "טיפסתי על הקירות" במשך כחצי שנה. האולם, על אף שהיה מתחת לפני האדמה, שקק פעילות תרבותית שאותה פירשתי בדרכי שלי, ואותה הנצחתי על הקירות.

הסכמתי לצאת מהסטודיו שלי, לקטוע את העבודה שבה הייתי שקועה באותו זמן, ולעשות עבודה ב 'רשות הרבים' (כך הגדרתי את העבודה על קיר במקום ציבורי). ידעתי שאני עוזבת את השיח האינטימי שלי (לזמן מה) ויוצאת "לקשט את העולם". אבל, כאמור, הסכמתי ואף ראיתי בזה סוג של אתגר והתנסות מעניינת.

איור 1 קירותרבות : ציור קיר בהיכל התרבות בנהריה ( פרט)

חצי שנה הייתי שם, טובלת בצבע ובצורות. זו הייתה משימה שצריך להשלים, נערכתי לה, התמסרתי לה, למדתי ממנה ואחר כך גם עליה (מאז, שנים לא ביקרתי באתר ואינני יודעת מה עלה בגורלו של הציור, ואיך הוא נראה היום – ייתכן שזה לא ממש מעניין אותי).

אחרי חצי שנה ירדתי מהקירות וחזרתי לסטודיו מנסה להמשיך מהמקום בו הפסקתי. חזרתי משם טעונה לא רק מההתנסות הספציפית בציור קיר, אלא גם בחוויות רבות ונוספות שנצברו והצטרפו לאותם שישה חודשים. מלאת כמיהה חזרתי לסטודיו להיות ברשות עצמי – כן, 'ברשות היחיד', וכסומא באפילה ידי נטלו עט ומחברת בכל פעם שהגעתי לשם נחושה ליטול מכחול.

העומס הרגשי שהיה מונח בי, נשפך ללא משוא פנים לתוך מחברת עבה ובמקום ציור, נכתב שיר - כך יום אחר יום. לפתע הגיעה אלי פנייה להציג תערוכה בחלל התצוגה של במה 2 של תיאטרון חיפה, בוואדי סאליב. "מקיר לשיר" אמרתי זו התערוכה שלי. השירים שנכתבו כסוג של תגובה אחרי עבודת ציור הקיר, הפכו להיות הרקע כמו גם הסקיצה לציורים שציירתי בהשראתם או בהמשך להם.

בסטודיו, מתכוננת לתערוכה, המשכתי לנהל דיאלוג עם הקיר, וגם עם השיר. בחרתי פורמטים גדולי ממדים (2X2 מ') מעין אזכור לעבודה על קיר גדול, כאילו הורגלו ידיי לתנופות היד הגדולות, למרחב. אלא שהפורמטים בניגוד לקיר היו מגלילי קרטון תעשייתיים, פשוטים – חומר דל ומצוי. השירים היו התוכן הרגשי- חווייתי- מילולי של הציור, ואת הצבעים הפחתתי והגבלתי לשחור ולבן בלבד - גם זה דיאלוג עם הקיר הצבעוני. כאילו אמרתי, עכשיו די, בלי כל הרעש, בלי הצבעוניות הזאת, רק שחור, רק לבן, רק קצוות רק כן ולא. רציתי לבטא את העומס הרגשי שבו הייתי נתונה באמצעות מינימום צבעים ולהוציא מהם מקסימום כוח וביטוי.

איור 2 : "הרבה ארבה עצבונן והרונך...." - מתוך כן,לא, שחור, לבן (1990)

עולמי הפנימי שהיה אז כה טעון (תמיד בעצם) התארגן לו על דפי נייר בצורת מילים, מילים, מילים – שירים, ואלה התארגנו להם אחר כך לחומר, צבע, וצורה – ציורים. התערוכה פתחה בפני הצופים צוהר אל התפנית שעשיתי, וחשפה מעט ממה שאני עושה ב 'רשות היחיד', לעומת ציור הקיר שכאמור היה ב 'רשות הרבים'. הציורים שהוצגו בתערוכה זו היו הסנוניות הראשונות שבישרו את התערוכה הגדולה אליה התכוננתי, שאותה הוזמנתי להציג בבית האמנים ע"ש שאגאל בחיפה.

חזרתי לסטודיו, אחרי זמן החשיפה הקצר, והמשכתי את הדיאלוג עם הקיר ועם הצבעים שזנחתי מאחוריי, טעונה בשירים שהופכים ונהיים לציורים. הציורים לא הופיעו כאיור למילות השיר, אלא כהמשך לתהליך האישי שעברתי ובו עולמי הפנימי תורגם למילים ולציורים. אלה שוחחו עם אלה, אלה הרחיבו את אלה – כמו היה זה עולם שמצא את ביטויו בכל שפה אפשרית - מילה או צורה. "ירדתי מהקיר" עברתי דרך שיר והתנחלתי על יריעות נייר גדולות שנפרשו מתוך גליל. כמו ששיר רדף שיר, כך ציור רדף ציור. תמיד על רקע נייר חום תעשייתי, ועדיין רק בשחור לבן - צבע תעשייתי, גיר, עפרון, פחם, מים ושמן – רק בשחור ולבן. ריבוי חומרים וצבעוניות לכאורה דלה שבעיני הייתה מאד עשירה. דלה הייתה אולי בחוויה החזותית, אבל עשירה בביטוייה. "כן, לא, שחור, לבן" היה נושא התערוכה עליה עבדתי, והוא תיאר גם באופן מילולי את השיח הפנימי שהתנהל אצלי ובתוכי.

איור 3 :שניים אוחזין ועקידה תצחק -( כן, לא, שחור, לבן)

איור 4 : הכד של רבקה (מתוך כן, לא, שחור, לבן)

השלב השלישי של התערוכה היה, כאשר הוזמנתי להציגה בבית האמנים בירושלים. המשכתי לעבוד על סדרה זו, נוספו עוד ציורים וכל הכבודה עברה להצגה הנוספת והאחרונה בירושלים. השם שלה היה הפעם "משיר לקיר". שכן, מה שהתחיל מקיר ונמשך אל שיר, הפך לציור שחזר אל הקיר בדמות תערוכה נוספת. גם תערוכה זו זכתה להתעניינות רבה ולביקורות טובות מאד (ראה שם).

הסיום, לפחות בשלב זה היה, שהפעם לא רק אני ירדתי מהקיר אלא גם התערוכה. העבודות הגדולות גולגלו בקפידה ונשארו ארוזות, בירכתי הסטודיו שלי, עד הרגע שהיה לאחר שנה, שבו החלטתי לצלם אותן. בינתיים הספקתי לחשוב לא פעם איך קורה שעבודות - שטיילו במספר מרחבים, נחשפו לעיני אנשים, הביאו אתם משהו, סיפרו סיפור – נעלמו להן אחר כבוד, שוכנות בין קירות הסטודיו , כאילו נמוגו. חייהם היו קצרים חשבתי וגם נכמרתי. פתאום הן נראו לי כמו הצל של עצמם, חסרי צבע, חשבתי לעצמי. צוירו בשחור ולבן, כאילו התאבלו על עצמם מראש ומלכתחילה.

איור 5 :מנגן לי על מיתרים ( כן, לא, שחור, לבן)

לקראת הצילום, הן נחשפו בפני מחדש. אחרי שנה, הן נראו לי אחרת. כוחם, חשבתי לי, היה בהקשרם. שנה אחרי, הן הוצאו מהקשרם. עתה הן נראות לי אחרת. אולי משום שהן ממשיכות בדרכן לחיות אתי. אמרתי ל 'חיות' ובינתיים כבר ניבאתי את מותם ואולי גם את גלגול נשמתם.

לפתע הן נראו לי כמו סדרה של סקיצות, הצבע שלא היה שם ובלט בהעדרו, ( כי הרי זה היה שחור ולבן) דגדג בין אצבעותיי. הרגשתי שהייתי רוצה להמשיך ולעבוד עליהן עוד ועוד. כבר ראיתי בעיני רוחי את המרקם העשיר והצבעוני שיעלה עליהן וראיתי איך הן נמוגות מצד אחד, משתנות, מתפתחות ונהיות. נראה היה שכבר עשיתי את כל העבודה בעיני רוחי, ומחשבותיי אף המשיכו לצעד הבא.

ראיתי אותי פורשת כל עבודה מחדש, עובדת עליה "משלימה אותה" ומה שהיה כן, רק שחור לבן, יהיה לא רק שחור לבן. במחשבתי כבר ראיתי איך, עם סיום עבודה זו, חולפת עוד שנה, ואיך אני שוב פורשת אותן, ושוב עושה בהן מעשה. אין להן חיים אחרים חשבתי, אז אלה כנראה יהיו החיים שלהן. חדרה בי ההכרה שגם הכתה בי והבנתי שזה אינסופי. האינסופיות הזאת שכבר התקיימה במחשבתי, עייפה אותי, הטרידה אותי כמו גם כאבה ועוררה הרבה מאד שאלות.

החלטתי לעשות מעשה. בעיני רוחי כבר עברנו (העבודות ואני) את כל התהליך והגעתי לשלב האחרון, השלב שבו אני מסיימת את התהליך, ומשמרת אותן בדרך אחרת. אולי מוציאה אותן לחיים אחרים.

הסתגרתי בסטודיו למשך חודשיים ופתחתי בריטואל שאותו תיארתי כ"גריסה ודחיסה" .

במשך חודשיים, פרשתי כל עבודה על הקיר, צילמתי מכל צד, כמו איזה טקס פרידה. אחר כך, באורח טכסי גם כן, חתחתי בה רצועות רצועות. לפעמים, השארתי מכל העבודה ריבוע קטן שאותו הנחתי בצד. את הרצועות עיצבתי מחדש על הקיר, לעיתים הזמנתי את מי מילדיי לעבוד על פיסות אלה, לבצוע ולצבוע, לצייר, לחדש, לשמור ואולי גם להיפרד. השלבים, מהפרישה על הקיר, דרך שלבי החיתוך, הצילום, הצביעה, ועד למכונת הגריסה היו מעין רקוויאם. הפיסות הוסרו מהקיר אחת לאחת בזהירות, בחרדת קודש ממש, כמו גם בחדווה, ואותן הכנסתי למגרסת נייר. פיסה אחר פיסה נגרסה, עד שסיימתי לגרוס את כל התמונה.

איור 6 תהליכי חיתוך וגריסה

ניתן לצפות בתהליך הגריסה בסרטון 'תחילת נעילה'

כל תמונה שכבר הייתה חומר גרוס, אנונימי ואחיד נדחסה לתוך בקבוק פלסטיק. על הבקבוק הודבקה פתקית ועליה שם הציור (שעתה הוא חומר גרוס). כאילו השד שיצא ממני אל הציור, התכווץ ונכנס חזרה אל הבקבוק – מקומם הקבוע של שדים, כידוע...

כך, תמונה אחר תמונה, כך בקבוק אחר בקבוק. לעתים הייתי עוצרת את תהליך הגריסה (שתועד כל הזמן במצלמות סטילס ווידאו) ומעצבת את החלקים מחדש, על הקיר או על הרצפה, מעין תחנת ביניים לפני הגריסה, עוד רגע קט לפני פרידה, עוד משהו קטן שיש אולי לציור לומר לפני שיהיה לדבר אחר – חומר בלי רוח.

איור 7 : גריסה ודחיסה

ילדיי השתתפו בטקסי הגריסה כשהם מצד אחד נהנים ומצד שנים מנידים ראשם ולפעמים מצטערים על ההרס. "אני לא הייתי עושה את זה" אמרה בתי בעת שצילמתי אותה בעיצומו של תהליך הגריסה (גם היום כשהם צופים בסרט הווידאו הם עדיין לא מבינים מה זה היה ולמה), ברגעים מסוימים כשרציתי לעצור את תהליך ההתכלות וההיעלמות, עבדנו על ועם הפיסות שנגזרו מתוך העבודה הגדולה, כל שלב צולם ותועד. היו פעמים שהחלטתי לשמור את הרצועות ולא לגרוס, הייתה גם עבודה שהצלתי מגזֵירת הגריסה. דקות ספורות אחרי שעלתה לקיר לצילום אחרון, הורדתי אותה משם בהחלטה לשמור ולא ולגרוס, כך גם כתבתי עליה בגיר לבן באותיות של קידוש לבנה. חרצתי את גורלה לחיים ולא למוות, כשאיני יודעת אל נכון, איזה מן חיים אלה להיות מגולגל לעד בירכתי הסטודיו.

איור 8 : הפסלים של תרח בסעודה האחרונה - הציור שנותר מכן, לא, שחור, לבן

כמספר העבודות שנצברו כך היה מספר הבקבוקים. כל עבודה הפכה להיות בקבוק עם שם.

איור 9 : המיצב - תחילת נעילה ( פרט)

את הרצועות שנשארו לי ממספר עבודות, וביניהם כמה עבודות צבעוניות קלעתי יחד לשתי וערב, לסדרת עבודות שקראתי להם "קליעות בכליאה". אלה משמרות מספר עבודות ארוגות יחד למקשה אחת.

איור 10 : מתוך קליעה וכליאות

התהליך עצמו תועד בצילום, ציור, רישום וסקיצות שאותם עיבדתי בתוך ספר אמנות ישן מתוך אוסף ספרי אמנות ישנים שאספתי משוקי עתיקות. הספר הפך להיות מה שנקרא 'ספר אובייקט' והוא העדות ההדוקה למה שהיה שם.

איור 11 : ספר אובייקט - מתוך תחילת נעילה

בניתי מיצב. ארון, שאותו עיצבתי למטרה זו, ועליו סדורים על המדפים בסדר מופתי הבקבוקים ובתוכם החומר הגרוס. המיצב הוצג באודיטוריום בחיפה בתערוכה קבוצתית שהייתה במסגרת "ארט פוקוס" ( 1994 ) המיצב נקרא "תחילת נעילה".

© כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים